ג'יני וויזלי- שנה א

״ג׳יני!״ מולי צעקה. ״אני באה!״ ג׳יני השיבה מחדרה. כעבור דקה ג׳יני הגיעה למטבח, שם אימה עמלה ברעש על ארוחת הבוקר. לשולחן ישב פרסי שקרא ב׳נביא היומי׳ והנהן לעצמי בשקט. ״כן?״ אמרה ג׳יני. ״מחרתיים הולכים לסמטת דיאגון. כבר קיבלנו את הרשימות שלך.״ ג׳יני הנהנה, חטפה פרוסת לחם מהשולחן, ורצה בחזרה לחדרה במעלה הבית הגבוה. ״רון! פרד! ג׳ורג׳!״ שמעה את אימה צורחת, ״בואו לאכול!״ אין תשובה. ג׳יני התעלמה ונכנסה לחדרה. חדרה היה מקושט באלפי דברים. פוסטרים וקרעי כתבות. כל ששת אחיה התייחסו אליה תמיד כמו אל תינוקת וצחקו עליה שהיא מתלהבת. אז מה אם היא האחות הכי קטנה? היא בת 11! ועוד שבוע היא נוסעת לשנתה הראשונה בהוגוורטס! ג׳יני התיישבה על מיטתה והביטה על הקיר, שם היה תלוי דגל של בית גריפינדור. היא ייחלה בליבה להבחר לבית שבו כל משפחתה הייתה ועודה, למרות שמחשבה קטנה טיפסה למוחה, מחשבה שאולי זה לא הבית שמתאים לה. היא סילקה את המחשבה הזאת מראשה במהירות ומיקדה את מחשבותיה בהארי פוטר. הארי פוטר. החבר הכי טוב של אחיה, שבו התאהבה בפעם הראשונה שראתה אותו. היא שאלה את רון אינספור פעמים האם הוא יבוא הקיץ. רון ענה כל פעם שהוא לא יודע, ושהארי לא עונה למכתביו. מדי פעם הוא הוסיף אמירה עוקצנית לגבי תחושותיה של ג׳יני כלפי הארי. היא אהבה אותו באמת, לא סתם קראש ילדות טיפשי. היא באמת אהבה אותו. ג׳יני הביטה שוב בדגל גריפינדור שהיה תלוי על הקיר, היא הרימה אותו והביטה בתצלום שהיה מודבק מאחוריו. תצלום של הארי פוטר שג׳יני גזרה מ׳הנביא היומי׳ לאחר שהארי הביס את פרופסור קווירל מתחת לדלת הסתרים. היא הביטה בתמונה שלו מחייך בשמחה, והסמיקה למחשבה שאולי יום יבוא והוא יחייך ככה אליה. רעש חזק מהחצר קטע את מחשבותיה. היא התעלמה ממנו ופנתה לתעסוקותיה. בהמשך הבוקר ג׳יני ישבה בחדר והסתכלה על הרשימה, התחילה לארוז כל מיני דברים להוגוורטס ובעיקר קפצצה בהתרגשות מדי פעם כשהגיעה לראשה ההבנה שבעוד שבוע היא תהיה בהוגוורטס. כעבור שעה וחצי כמעט הכל היה ארוז. במהלך הבוקר היא שמעה צעקות רמות מהמטבח. היא שיערה שאימה צורחת על אחיה מסיבה מטופשת כלשהי. זה לא היה לה אכפת אפילו קצת ולא היו לה שום רצון וכוונה לרדת למטבח ולספוג גם צעקות, אבל היא כבר הייתה ממש רעבה וירדה למטה. בעודה קופצת במדרגות שתיים-שתיים היא אמרה, ״אימא מה יש לאכ-״ ואז היא ראתה אותו. הוא גדל קצת מהפעם האחרונה שראתה אותו ושיערו סופר באופן שהחמיא לו מאוד. ״מה קורה?״ אמר הארי פוטר. פרצופה האדיש של ג׳יני התחלף בפרצוף מבוהל מאוד. עיניה נפערו ופיה התהדק בלחץ. היא הסתובבה על עקבותיה מבלי לענות להארי ורצה בחזרה למעלה, שומעת את רון מתפקע מצחוק מאחוריה.

היומיים הבאים עברו על ג׳יני בהתחבאויות והתגנבויות.

היא בילתה את רוב הזמן בחדר שלה ומדי פעם ירדה למטבח לאכול משהו קטן. היא ניסתה להשתמש בלחש זימון כדי להביא לעצמה אוכל, אך לשווא.

ביום רביעי, חמישה ימים לפני תחילת שנת הלימודים, התקבצו מולי, ארתור, חמישה ילדים ג׳ינג׳יים וילד ממושקף אחד ליד האח. ג׳יני הקפידה לשמור מרחק מהארי.

כעבור כמה דקות השתופפו משפחת וויזלי ליד האח ב׳קלחת הרותחת׳, מאובקים מעט. ״כולם כאן?״ שאלה אמם של האחים. ״אני חושב...״ ענה פרסי. ״מה אתה פותח את הפה?״, צעק עליו רון, ״איפה הארי?!״

הם חיפשו אותו בכל ה׳קלחת הרותחת׳ וסביבתה במשך זמן רב, וג׳יני ממש נלחצה, פחדה שאיבדה את הארי פוטר.

כעבור בערך שעה של חיפושים, הגיעה מכיוון הסמטה דמות קטנה שרצה במהירות וזינקה על רון בחיבוק גדול. ״היי!״ השתנק רון החנוק והוריד את הרמיוני מעליו. הוא הביט בה ועיניהם נפגשו לשנייה ואז הוסטו במבוכה. רון טפח על כתפה של הרמיוני והתנתק ממנה, שניהם הסמיקו במבוכה וג׳יני צחקקה בשקט.

״ראית את הארי במקרה?״ רון שאל את הרמיוני.

״לא… הוא איתכם?״ היא שאלה בשמחה.

״לא...״ אמר ג׳ורג׳.

״מן הסתם.״ אמר פרד.

״למה נראה לך-״ אמר ג׳ורג׳.

״שנשאל?״ הם אמרו יחד.

הרמיוני הסמיקה במבוכה.

לפתע הם ראו צללית גדולה מתקרבת מכיוון סמטת נוקטרון.

רון צמצם את עיניו והביט בדמות. ״רגע, זה לא...״

״האגריד!״ צהלה הרמיוני. האגריד התקרב אל החבורה שקפצצה בשמחה למראהו. לפתע הם שמו לב שידו של האגריד נמצאת על כתפה של דמות קטנה וממושקפת עם שיער שחור מבולגן.

״הארי!״ צווחה הרמיוני ורצה אל חברה. ג׳יני הביטה ברון שנראה מעט נבוך ורצה אל מאחורי אמה לפני שהארי יבחין בה.

ג'יני הסתתרה מאחורי אמה בזמן ששלושת החברים דיברו בלי סוף. ״שמעת שגילדרוי לוקהרט יהיה היום פה ויחתום על ספרים שלו?״ אמרה מולי בהתרגשות ונענעה את כתפה של ג׳יני. ג׳יני חייכה בעדינות וכמעט הועפה כשהרמיוני זינקה לפתע לצידם כאילו התעתקה. ״מישהו אמר גילדרוי לוקהרט??״ היא שאלה בהתרגשות.

״אני!״ ענתה מולי בשמחה, ומיד הן התחילו לפטפט ברעש על הסלבריטי יפה התואר, שלטעם ג׳יני לא היה חתיך בכלל, הטעם שלה היה יותר בחורים ממושקפים.

״הרמיוני? היי.״ טפח אביה של ג׳יני על כתפה של הרמיוני. היא הסתובבה ולחצה את היד שהושטה אליה. ״מר וויזלי, ארתור, בעצם.״ אמר ארתור ולחץ את ידה בחוזקה. לאחר מכן הוא סידר את משקפיו במבוכה, ״את בת מוגלגים, נכון?״ היא הנהנה. ״הורייך כאן?״ היא הנהנה בשנית, ״אוכל לפגוש אותם?״ הרמיוני הנהנה שוב והחלה ללכת בהמשך הסמטה, וארתור וויזלי ממהר אחריה. ג׳יני גיחכה. לאביה הייתה אובססיה מגוחכת למוגלגים ולתעסוקותיהם.

כעבור כמה דקות הלכו כל החבורה לפגוש את גילדרוי לוקהרט. הם נכנסו לחנות וקול מתנשא בירך את פניהם בלבביות מוגזמת.

״תראו תראו מה זה.״ אמר גילדרוי לוקהרט. ״הארי פוטר.״. הוא משך את המילים ואמר אותן בחשיבות מוגזמת, אך ליבה של ג׳יני עשה סלטה קטנה בשומעה את השם.

היא הביטה בהארי שנמשך בעל כורחו אל הבמה והוצמד בחוזקה לצידו של לוקהרט. מצלמות היבהבו מכל כיוון וצילמו את הזוג המפורסם והאהוב.

כשסוף סוף הארי הצליח להתחמק הוא נתקל בנער גבוה מעט ממנו, שאמר בארסיות, ״רוצה עוד קצת פרסום, פוטר?״

ג׳יני לא סבלה את דראקו מאלפוי. כלומר, היא לא הכירה אותו אישית, אבל שמעה את רון מדבר עליו, חוץ מזה, הוא היה מרושע אל הארי. בנוסף, אביה כל הזמן דיבר על משפחת המאלפויים בכזו נבזיות שג׳יני לא יכלה שלא לשנוא אותם.

״עזוב אותי בשקט מאלפוי.״ ג׳יני לקחה צעד קדימה ובלי להפגין את חששה נעמדה ליד הארי, שהביט בה בחיוך נעים.

״הו פוטר, יש לך חברה?״ אמר מאלפוי בארסיות.

ג׳יני הסמיקה עד שורשי שערותיה אך שמרה על פנים חתומות ועשתה פרצוף למאלפוי. הארי שם את ידו על כתפה בתודה ובשמירה וליבה השתולל בחזה.

ידו של הארי נחה על כתפה של ג'יני במשך כמה שניות נפלאות בעוד שמאלפוי הלך בגלגול עיניים. כעבור כמה שניות נוספות שידו החמימה החדירה תחושה נפלאה וצמרמורת נעימה בכל גופה של ג'יני, אך לבסוף היה חייב להוריד אותה כדי ללחוץ בחוסר רצון את ידו של איש זקן שהתרגש לפגוש אותו.

לאחר שהארי הצליח להשתחרר מהאיש ומחבריו שהתקבצו סביבו בשאלות, הרמיוני הצטרפה אליהם במבט עייף, והחוותה בראשה אל עבר אביה של ג'יני ששוחח בלהט רב עם הוריה המוגלגים של הרמיוני. ג'יני צחקקה והביטה סביב. כשהתחילה ללכת לכיוון אמה עם הפנים לכיוון השני, נתקלה באיש גבוה הלבוש בשחור. ג'יני נפלה וכל הספרים שהחזיקה התפזרו על הרצפה. הרמיוני מיד רצה לעזור לה. כשג'יני קמה, היא הביטה בפניו הקרירות של האיש. שערו הבלונדיני החיוור גלש על פניו בצורה לא טבעית. מאחוריו הגיח דראקו מאלפוי ונעמד מלפניו. האיש הניח את ידו על כתפו של מאלפוי וחייך בקרירות אל הרמיוני.

"גברת גריינג'ר." אמר בלגלוג, "בני דראקו סיפר לי רבות עליך. ועל… משפחתך." הוא החווה בראשו אל עבר הוריה המוגלגים. ג'יני הביטה בהרמיוני, על פניה ניכר עלבון רב, אך היא ניסתה להסתירו במאמץ רב.

אדון מאלפוי הביט בקדרתה של ג'יני, שם נחו כל ספריה, ולקח אחד מהם. הוא הביט בספר המאובק והמרוטש וכעבור מספר שניות החזיר אותו לקדרה. ג'יני הרגישה משקל מעט יותר כבד ממה שהיה קודם. היא התעלמה והלכה לאימה, חולפת על פניהם של המאלפויים בהפגנתיות, והרמיוני מאחוריה, נכונה לגונן עליה.

יומיים אחר כך, הגיעו משפחת וויזלי והארי לתחנת קינג קרוס. ג'יני ואימה נכנסו לרציף ראשונות. אפילו שבאה לרציף פעמים רבות בעבר, הפעם הוא נראה לה שונה וזר. אחריהם נכנסו פרד וג'ורג', פרסי, ואחריהם ארתור שאמר שרון והארי מתעכבים כי מזוודתו של הארי לא נסגרת כמו שצריך. ג'יני חיפשה את ראשה המתולתל של הרמיוני שהבטיחה לה שישבו יחד עם רון והארי. לפתע היא שמעה קול צועק בשמה. היא הביטה לכיוון הרכבת, שממנה בא הקול, ולפתע הבחינה בהרמיוני מנופפת לה מחלון הרכבת האדומה. ג'יני חייכה אליה בשמחה וקראה לאביה שיעזור לה לקחת את מזוודותיה לתוך הרכבת.

"איפה הארי ורון?" שאלה ג'יני בדאגה כשהרכבת החלה לנוע.

"הם בטח יגעו בכל רגע," הרגיעה אותה הרמיוני, "הם בטח מחפשים את התא."

ג׳יני חייכה אל הרמיוני באהדה. היא באמת חיבבה אותה, והיא רצתה לספר לה על הרגשות שלה כלפי הארי, אבל היא הרגישה שזה לא הזמן, לא הזמן ולא המקום.

כשהגיעו לתחנת הוגסמיד, הארי ורון עדיין לא הגיעו. הרמיוני טענה שהם פשוט התייאשו מלמצוא אותם ושהיא תפגוש אותם כבר בשולחן גריפינדור.

הבנות ירדו מהרכבת, לבושות בגלימותיהן. הרמיוני סידרה את עניבתה האדומה-צהובה והביטה בעניבה השחורה של ג׳יני. ״בהצלחה!״ היא אמרה לה וחיבקה אותה.

לאחר מכן ג׳יני הלכה בעקבות קול רועם שקרא לתלמידי השנה הראשונה.

בסירה היא ישבה עם שלושה תלמידים חדשים. אחד בעל שיער בהיר ופרצוף נלהב, אחר ילד יפה שנראה מעט מתנשא, ואחרונה, ילדה חיוורת עם שיער בלונדיני ארוך ומבט מהורהר.

ג׳יני התיישבה ליד הילדה והציגה את עצמה. הילדה הסתובבה אליה במבטה המהורהר, ״לונה לאבגוד״ היא אמרה, ״נעים להכיר.״

במשך השייט הן לא דיברו כלל. אף אחד לא דיבר.

ג׳יני שמעה סיפורים רבים על הוגוורטס, אבל מעולם לא באמת ראתה אותו, ולמראה הטירה המרשימה, היא כמעט בכתה מאושר.

כעבור כרבע שעה, כל תלמידי השנה הראשונה עמדו באמצע האולם הגדול מול כיסא קטן עם מצנפת מרופטת עליו. ג׳יני לא ידעה מה היא תצטרך לעשות כדי להתמיין, אחיה הגדולים הפחידו אותה עד מוות בסיפורים, אך אימה וביל, אחיה הבוגר, אמרו לה לא לדאוג, אך לא סיפרו לה איך.

אישה מבוגרת בעלת גלימה ירוקה נעמדה מולם ופתחה גליון קלף ברשמיות. ״אני פרופסור מקגונגל, סגנית המנהל וראש בית גריפינדור.״ השולחן האמצעי מימין הריע.

בזמן שמקגונגל הסבירה על התהליך, ג׳יני הרהרה באפשרויות הבתים, ומיקדה את מחשבותיה בגריפינדור.

בזמן שג׳יני הייתה שקועה במחשבותיה, המצנפת החלה לשיר על הבתים והמליצה לתלמידים להיות צנועים וחכמים ואמיצים ושאפתנים. לבסוף כולם מחאו כפיים למצנפת המזמרת עד שפרופסור מקגונגל היסתה אותם.

״קולין קריווי!״ קראה פרופסור מקגונגל. הילד בעל השיער הבהיר מסירתה של ג׳יני קם והתיישב על הכיסא. הפרופסור הניחה את המצנפת על ראשו של הילד הקטן. עברו כמה שניות בודדות עד שהמצנפת צעקה ״גריפינדור!״

לבה של ג׳יני צנח לשמע השם. כל שולחן גריפינדור הריע שוב וקיבל את קולין בידיים פתוחות.

הפרופסור הקריאה עוד כמה שמות עד שהגיע לשם שג׳יני זיהתה.

״לונה לאבגוד!״

הילדה החיווורת בעלת השיער הבלונדיני הארוך קמה בחיוך והתיישבה על הכיסא.

המצנפת הרהרה. ״הממ…. נראה לי ש… האפלפ-״ ואז המצנפת נעצרה.

״בעצם, עדיף שזה יהיה… רייבנקלו!״

ג׳יני מחאה כפיים בשמחה. היא חיבבה את הילדה הזאת.

אחרי לונה עלה הילד האחרון מהסירה, שענה לשם ׳מייקל קורנר׳.

הוא התיישב על הכיסא בחשש ולמצנפת לקח כמה דקות עד שהיא צעקה ״רייבנקלו!״

ג׳יני הביטה בילד, שקרץ לה. היא התעלמה, אבל שמעה אותו אומר לחבריו שהמצנפת התייעצה איתו האם כדאי לו להיות בסלית׳רין או רייבנקלו. ג׳יני גיחכה לעצמה וחזרה להביט בבמה.

כל התקהלות תלמידי השנה הראשונה התחילה להתפזר לשולחנות השונים, וג׳יני נשארה אחרונה.

לבסוף, קראה פרופסור מקגונגל בשמה. מהכיסא היא ראתה 3 ראשים ג׳ינג׳יים וראש אחד מתולתל מביטים בה בחיוכים משולחן גריפינדור. היא לא ראתה לא את הארי ולא את רון.

המצנפת הונחה על שיערה וקול קטן החל לדבר בראשה. ״הממ… עוד וויזלי. את מן הסתם שייכת לגריפינדור. אבל אני מרגישה פה מן משהו שונה, לא?״ ג׳יני נחרדה. ״האפלפאף יכול להתאים. אבל-״ המצנפת הפנתה את ראשה של ג׳יני אל אחיה. ״- את שייכת לשם. אז כדאי שזה יהיה גריפינדור!!!״ את המילה האחרונה המצנפת צעקה לכל האולם. ג׳יני חייכה בשמחה וראתה את פרד וג׳ורג׳ צועקים בשמה ומריעים לה. היא רצה לשולחן גריפינדור והתיישבה בין הרמיוני לנער שחום משנה שנייה שהציג את עצמו כדין וחייך חיוך מלא בשיניים צחורות.

לפתע הדלתות הגדולות נפתחו ב׳בום׳ גדול ונכנס אליו פרופסור סנייפ שעליו שמעה ג׳יני רבות גורר אחריו את הארי ורון החבוטים והמרופטים.

ג׳יני הביטה בהרמיוני שהנידה בראשה בחוסר אמון.

סנייפ זרק את שני הנערים על הרצפה ואמר, ״פרופסור דמבלדור, מצאתי את שני אלה ליד הערבה המפליקה. הם העירו אותה וחטפו כהוגן.״ שולחן סלית׳רין צחק מאוד, אך שאר הבתים קמו על רגליהם כדי לראות את השניים טוב יותר.

הרמיוני וג׳יני רצו אל הבנים ועזרו להם לקום. ג׳יני רעדה כשהארי הושיט לה את ידו בבקשת עזרה לקום.

״את בגריפינדור.״ אמר רון בפליאה.

״מבואס?״ היא שאלה בלגלוג.

״וכדאי שגם שני חבריכם פה ייראו כמו תלמידי גריפינדור.״ נשמע קול סמכותי קליל מאחוריהם.

הם הסתובבו וראו את פרופסור דמבלדור. הוא הניף את ידו כלפי הארי ורון ובגדיהם המוגלגים המרופטים הפכו לגלימות גריפינדור נקיות ויפות.

הארי חייך ויישר את משקפיו השבורים. רון לא חייך. הוא הוציא את שרביטו שהיה שבור לחצי, מתנדנד על חוט השערה. כל האולם צחק, וילד נמוך עם שיער בהיר משולחן גריפינדור זרק לו גליל נייר דבק קסום. רון עשה לו פרצוף וג׳יני צחקה. הרמיוני הביטה בבנים בפנים חתומות ולא אמרה מילה.

בדרך למועדון, הרמיוני לא הפסיקה להרביץ לרון על מה שקרה. היא הכתה אותו עם 3 ספרים כבדים שסחבה לכל מקום ועם כל מכה אמרה, ״למה! אתה! כל כך! מטומטם?!?״ ג׳יני הביטה בהארי וצחקה. ״מצטער שהשארנו אתכן לבד ברכבת,״ הוא אמר לה ושפשף את עורפו במבוכה, ״לא הצלחנו להכנס לרציף...״ ג׳יני לא הספיקה לשאול מה קרה והמדריכה הראשית משכה אותה לחדר של הבנות של השנה הראשונה. היא הייתה בחדר עם עוד 4 בנות. רומילדה ויין וניקי ספינט שאמרה שהיא אחותה של אליסיה ספינט משנה שישית. שתי הבנות האחרות עוד לא הגיעו לחדר, וכשג׳יני חזרה למעונות מאוחר יותר, אחרי ערב מלא צחוקים עם פרד וג׳ורג׳, הן כבר ישנו.

במהלך החודשים הראשונים ללימודים, ג׳יני כמעט ולא הזדקקה לספריה, אך לקראת סוף החודש הרביעי, פרופסור בינס ביקש מהם להוציא ספרים. ג׳יני שכחה את הספר במעונות, ורצה באמצע השיעור להביאו.

כשיצאה מהחדר עם ספר ההיסטוריה בידה, היא שמעה לחשושים. לחשושים הקוראים בשמה. ״ג׳יני וויזזזזזזלי. ג׳יניייייייי.״ ג׳יני פחדה מאוד. היא חיפשה בכל רחבי החדר את המקור ללחשושים אך לא מצאה. לבסוף היא הבחינה בספר שחור עם פינות זהובות שרטט עם כל לחישה. ג׳יני הרימה אותו והביטה בציור שהיה עליו. היא לא הבינה את פשר הציור. היא פתחה את הספר וכל העולם הסתחרר סביבה.

לפתע ג׳יני מצאה את עצמה בעולם מעורפל, בצבעים שחור לבן ירקרקים. היא הרגישה כאילו הייתה שם פעם, כאילו זה מקום נשכח מן העבר הרחוק, אך לא הצליחה לזהות מתי ואיפה היא נמצאת .

פתאום התגבשה מולה דמות. דמות של נער צעיר בן 15 לכל היותר. ג׳יני הביטה בפניו יפות התואר והרגישה איך לחייה מתלהטות. אמנם הוא לא היה ממושקף, אבל הוא היה חתיך באמת הורס. היא לא יכלה שלא להסמיק כשהביט בה וחייך.

״היי ג׳יני.״ אמר הנער בחיוך נעים ושובה, ״אני טום.״ טום רידל.״

״מה אתה רוצה ממני?״ שאלה בחשש, ״מי אתה? איפה אני?״

״אנחנו בדמיון שלך.״ הוא ענה בקול מפתה, ״אני כל מה שאת רוצה. עכשיו - אני צריך שתעשי בשבילי משהו.״

ג׳יני יצאה מהעולם הירוק בשנייה אחת, אבל כשהתעוררה בחדרה במעונות, כבר היה חושך בחוץ, וחברותיה לחדר ישנו.

ג׳יני הרגישה דחף מוזר לצאת מהמיטה. קול לחשש בראשה והוביל אותה בלי שהיא ידעה מה היא עושה.

ג׳יני הלכה לעבר בניין מעונות הבנים ועלתה לקומה השנייה, שם ישנו בני השנה השנייה. היא נכנסה לחדר, לא מודעת למה היא עושה, והביטה סביבה. במיטה הכי קרובה ישן הנער השחום שלחץ את ידה ביום הראשון, לידו ישן אחיה, בתחתוני בוקסר בלבד והשמיכה מלופפת סביב ידו. ג׳יני הייתה מקיאה או מתעלפת מצחוק אילולא הייתה במעין קומה.

לידו, ישן הארי. הארי ישן בחינניות רבה, משקפיו נחים על הארונית לידו וצלקתו בוהקת. ג׳יני התפתתה להתקרב אליו ולגעת בפניו הנינוחות, אך עמדה בפיתוי.

היא התקרבה בשקט למזוודתו של הארי וחיפשה שם במשך כעשרים דקות. לבסוף היא מצאה את הגלימה בתא צדדי כמעט בלתי נראה. היא לקחה את הגלימה, התעטפה בה ויצאה מהחדרים. כעבור זמן שלא הרגיש לה מוגדר בכלל, ג׳יני הגיע לקיר לבנים צהבהב והורידה את הגלימה ממנה. היא הבחינה בכוס כסופה-ירוקה עם נוזל אדום מבחיל בתוכה.

הקול בראשה התחזק והורה לה לטבול את ידה בדם.

היא כתבה על הקיר, ללא מודעות, מילים שלא הבינה את משמעותם במהלך הקומה. מדי פעם חידשה את הדם על אצבעה וחיזקה את האותיות.

כשסיימה, ניגבה ג׳יני את אצבעה בשולי גלימתה והחלקה לחזור למעונות.

לפתע, העולם הסתובב סביבה, וג׳יני נפלה אל המציאות. היא חבטה את ראשה בשולחן בשיעור של מר בינס.

ג׳יני לא הבינה מה קרה. רגע זה היה אמצע הלילה והיא הלכה ברחבי הוגוורטס מכוסה בגלימת ההיעלמות של הארי, רגע אחר כך היא בכיתה, כמו שהייתה לפני שכל זה התחיל.

השיעור עבר כמו צב, ובסופו, ג׳יני לקחה את תיקה, זינקה ממקומה ורצה למועדון. הארי לא היה שם. גם הרמיוני ורון לא. היא הציצה לחדריהם ולא היה שם איש מלבד נוויל לונגבוטום, ילד שמנמן וחמוד שג׳יני פגשה במועדון כמה ימים קודם לכן.

כעבור שעה, ג׳יני מצאה אותם הולכים בחצר מבקתתו של האגריד. היא זינקה עליהם בלחץ וצעקה דברים לא ברורים.

״וואו וואו. תרגעי. פסיכית.״ רון הוריד אותה ממנו. ״הארי.״ היא אמרה בטירוף. ״איפה גלימת ההיעלמות שלך?״

הארי הציץ ברון, ״במעונות. למה?״

לא עברה שנייה וג׳יני תפסה בידו, מתעלמת מהמבוכה שהציפה אותה. היא משכה אותו לעבר המועדון. ״לך לחדר שלך, ותבדוק אם הגלימה שם.״ היא נשמה עמוק וניסתה לשמור על שפיות, ״בבקשה.״ הוסיפה.

הארי הנהן ועלה לחדרו. כעבור כמה דקות הוא חזר והגלימה בידו. ג׳יני הנהנה ורצה אל מחוץ למועדון. מאחורי היא שמעה את רון ממלמל איזו מילת גנאי עליה וחבטת ספרים.

ג׳יני רצה. היא לא ידעה לאן היא רצה, אבל רגליה ידעו. היא לא זכרה למה היא עושה זאת, אבל היא עשתה.

לבסוף הגיעה לקיר לבנים גדול וצהוב שעליו היה כתוב בנוזל אדום מטפטף:

״חדר הסודות נפתח. גורו לכם אויבי היורש.״

ואז ג׳יני התעלפה.

ג׳יני התעוררה במרפאה שסביבה הרבה ראשים כתומים. אמה החזיקה את ידה והביטה בה. ״היא התעוררה!״ מולי צעקה בקול רם.

מאדאם פומפרי לא הספיקה להגיע אליהן לפני שג׳יני זינקה ממיטתה ורצה אל עבר היציאה. ״אני בסדר!״ צעקה אל המרפאה.

כשהגיעה לחדר המועדון, ישבו שם רון והארי ושיחקו שחמט קוסמים, והרמיוני לצידם, קוראת ספר. ג׳יני נכנסה בריצה ונתקלה בנוויל. ״סליחה.״ היא מלמלה והמשיכה ללכת. היא חלפה על פני הרמיוני ונגעה בכתפה בחיבה, אחר כך רצה למעונותיה, לקחה את הספר של טום רידל, ופתחה אותו.

הפעם היא לא פחדה, והיא הייתה מודעת למה שקורה, והיא ידעה שזה קורה מחוץ למחשבות שלה.

״שלום ג׳יני.״ התגבש מולה טום. ״חיכיתי שתחזרי.״

ג׳יני חייכה ונגעה בידו הערפילית. היא ציפתה שלא תרגיש כלום, אך ידו הייתה שם, מוחשית ומוצקה. היא רק נגעה בגב כף ידו, אך טום סובב את ידו ושילב את אצבעותיו בשלה. ג׳יני הרגישה מוזר. הוא נראה כל כך יותר גדול ממנה, והנה הם מחזיקים ידיים. היא לקחה את ידה וגירשה בראשה במבוכה.

עברו כמה שניות עד שטום אמר, ״ג׳יני. אני צריך שתעזרי לי בעוד משהו.״

למחרת, בוקר יום שבת, ג׳יני קמה בבוקר וירדה למועדון. כולם התקהלו סביב לוח המודעות, שם הייתה תלויה מודעה שקולין קריווי התאבן. ג׳יני השתנקה וכיסתה את פיה בידיה. היא לי ידעה מה, ולא ידעה למה, אך היא ידעה בוודאות שזוהי אשמתה. זוהי אשמת היומן הארור.

ג׳יני רצה לחפש את הארי רון והרמיוני כדי לספר להם על היומן, אולי להם יהיה פיתרון.

היא חלפה על פני שולחן גריפינדור, שם ישבו פרד וג׳ורג׳ ועיינו בפיסת קלף גדולה עם כתמים חומים.

היא המשיכה לרוץ בחצר ובחדרים כשהיומן בידה והיא לבושה בסוודר גריפינדור מרושל, מכנסיים בלויים, גרביים צמריריות ושיער לא מסורק להפליא.

היא חלפה על פני חדר ושמעה קולות רטובים. היא הציצה פנימה וראתה את פרסי, אחיה הגדול, מתנשק עם נערה שלא הכירה. פרסי לא שם לב אליה במשך כמה שניות, וכשהוריד את ידו ממותנה של הבחורה נמוך יותר והחל לנשק את צווארה, הוא הבחין בג׳יני המבועתת, ועיניו רשפו מזעם. ג׳יני החלה ללכת וראתה מזווית עינה את הבחורה תופסת את פניו של פרסי ונושכת את שפתו.

היא חזרה לרוץ, מנסה להתנער מהמראה שרק ראתה, והמשיכה לחפש את חבריה.

כשסוף כל סוף מצאה אותם, הם היו בלי הארי, רק רון והרמיוני שישבו ליד האגם וצחקו על פרופסור בינס. הרמיוני קראה גם בין לבין.

ג׳יני התקרבה אליהם ואמרה, ״היי!״

הרמיוני הסתובבה. ״היי! את לא במרפאה?״ עלה על פרצופה מבט מבולבל.

״לא. הבראתי.״ ג׳יני משכה בכתפיה. ״איפה הארי?״

״אה. לא שמעת?״ מלמל רון, ״פגע בו מרביצן במהלך המשחק האחרון ואז לוקהרט הדביל- אווץ׳ הרמיוני! - ניסה לאחות לו את העצמות ואז הוא בכלל העלים אותם. קיצר, דפוק לגמרי. הרמיוני את מוכנה להפסיק להרביץ לי?״

הרמיוני חייכה, אך ג׳יני הייתה מבועתת.

״רציתי לספר לכם משהו. א-״

״אל תספרי.״ נשמע קול מאחוריה.

״עדיף שלא.״ אמר קול נוסף אך זהה לחלוטין.

פרד וג׳ורג׳ הגיחו מאחוריהם.

״לכי.״ אמרו שניהם יחד.

ג׳יני הלכה באי רצון. לא יודעת למה היא הולכת, אבל היא הלכה.

במהלך השבועות הבאים היא הייתה חצי מהזמן עם טום. היא חיבבה אותו, והוא סיפק לה מפלט מן המציאות הקודרת. 6 אחים

גדולים ובלי חברים בכלל. התאהבות על מישהו שלא מודע לקיומה ובנוסף להכל- ציונים חרא.

טום סיפר לה על חייו והוא ריתק אותה. הם התחברו מאוד והיא הרגישה מאוד פתוחה איתו.

במהלך השבועות הללו, התאבנו עוד כמה ילדים, ביניהם הרמיוני, אבל לג׳יני כבר היה פחות אכפת, היא הייתה פחות מודעת ויותר מרחפת וקשורה ליומן.

יום אחר, טום ביקש ממנה לבוא לשירותי הבנות.

היא חדרה מהיומן והלכה לשם. כשהגיעה, היומן זהר וטום יצא ממנו. ג׳יני לא הצליחה לגעת בו, הוא היה כמו רוח רפאים ירקרקה.

הוא הסתובב אל הכיורים והתחיל ללחשש מילים מוזרות שג׳יני לא הבינה כלל.

הכיור החל להפתח ולהשתולל, עד שבמקומו עמדה דלת גדולה.

הדלת הייתה עגולה ומעוטרת בנחשי אבן מבעיתים, ג׳יני נרתעה, אך נשארה נטועה במקומה.

היא הרגישה את עצמה הולכת אל הדלת ופותחת אותה במילים מוזרות. כשהדלת נפתחה, ג׳יני הרגישה יד בלתי נראית דוחפת בגבה ומכניסה אותה אל הדלת. ג׳יני ניסתה להתנגד אך לא הצליחה, כוחו של טום רידל היה חזק מדי.

היא נדחפה לעבר פתח אבן גדול עד שנפלה על גבה והרגישה שהיא מתגלשת על משטח אבן חלק.

כשלבסוף הגיעה לקצה, היא נפלה על הרצפה וראשה נחבט באבן. היא הספיקה לראות מסדרון ארוך עם פסל של איש מלחיץ ושמעה לחשושים חזקים לפני שהתעלפה.

ג׳יני הרגישה שהייתה מעולפת שעות, אולי ימים. היא התעוררה שיד חמימה מנערת את כתפה,"ג'יני!" צעק מישהו בלחישה, "ג'יני, תתעוררי לפני שהוא יחזור!" אמר הקול שוב בלחץ. היא פקחה את עיניה לאט, לא היה שום אור להסתגל אליו, אך היא הרגישה כאילו אבנים מונעות מעייניה להפתח.

היא הביטה במי שרכן מעלייה, ובהתחלה ראתה מטושטש. כשלבסוף עיניה התעוררו סופית, היא הביטה בפניו של הארי פוטר. ג׳יני התאבנה.

״התעוררת!״ אמר הארי בשמחה. ג׳יני ניסתה להתרומם, אך לשווא. הארי רכן מעלייה והיא חשבה איך להתרומם. לבסוף, אזרה אומץ ונאחזה בצווארו של הארי. היא חיבקה אותו והחזיקה אותו חזק. הארי עזר לה לקום ולהעמד על רגליה. כשסופסוף נעמדה, ג׳יני חיבקה את הארי חיבוק ארוך ומתמשך, עד שלבסוף התנתקו. ״תודה״, היא לחשה וחייכה. הארי חייך אליה בחזרה בדיוק כשרעש מחריש אוזניים רעם סביבם ולחשוש עז נשמע מהקירות. ״אתם לא יכולים לברוח!״ אמר הקול. ״מי זה?!״ ג׳יני שאלה בלחץ.

״זה?״ אמר הארי בחצי חיוך, ״זה וולדמורט. את מכירה אותו כטום רידל.״ פיה של ג׳יני נפער. טום רידל הוא וולדמורט?? היא לא האמינה למשמע אוזניה, אך החליטה לא לשאול.

הארי וג׳יני עמדו גב אל גב וחיכו למה שלא יבוא. שרביטה של ג׳יני לא היה איתה משום מה, אבל הארי גונן גם עליה עם שרביטו. לפתע הגיח מתוך הקיר במהירות על נחש עצום ומבחיל. ג׳יני צרחה, והארי גונן עליה בידו, ״ברחי!״ צעק לה. ג׳יני ברחה הצידה ומעדה על הרצפה. היא הרגישה את גופה נכבה ואת עיניה נעצמות אך לא הסכימה לעצמה להתעלף. לא שוב. הארי האביר נלחם בגבורה עם הנחש האדיר, בעוד טום רידל החתיך והאפלולי צורח עליו ועל הנחש בלחשושים לא מובנים. עיניה של ג׳יני עברו בין הארי לטום להארי לטום והסיטואציה המרתקת והמבעיתה בו בזמן מנעה ממנה לאבד את הכרתה.

הסיטואציה המרתקת והמבעיתה בו בזמן מנעה ממנה לאבד את הכרתה.

הנחש לחשש וניסה להכיש, אך הארי התחמק. הוא הרעיף לחשים וקללות על הנחש אך הנחש יצא מזה ללא פגע. לבסוף שרביטו של הארי נפל והוא בעט באוויר בתסכול. לפתע הגיח מהתקרה משהו גדול ומעופף. ״פוקס?״ קרא הארי בתדהמה. היצור צווח בשמחה ונעצר ליד הארי ופתח את פיו. שם הייתה מצנפת המיון. ״אמממ, תודה?״ אמר הארי בשקט, וג׳יני צחקקה.

פוקס עף אל אחד הכוכים בקיר והתמקם שם. ״מה אתה עף? תעזור לי!״ צעק הארי בתסכול. ״ג׳יני?״ הוא שאל אך ראה את מבטה העייף והמותש והחליט לוותר.

הארי סובב את המצנפת על צירה שמונים אלף פעם, כלום לא קרה. לבסוף הוא זינק על הנחש וניסה להכות אותו. הוא היה ממש נואש. הארי חבש את המצנפת על ראשו שפתאום נפל משהו כבר מתוכה. חרב כסופה משובצת אבנים אדומות. פיה של ג׳יני נפער. הארי צחק בשמחה והקלה ולקח את החרב. הוא ניסה לתקוע אותה בגבו של הנחש אך לא הצליח. הנחש התנער והפיל אותו על הרצפה. ג׳יני השתנקה. הארי קם תוך שנייה ונעמד לחשוב. הוא סרק את החדר ולבסוף החלק לטפס על ערמת סלעים גדולה, כשהנחש בעקבותיו. לבסוף הארי נעמד מול הנחש וחיכה שיתקרב. הוא תקע את החרב עמוק בפיו בדיוק כשזה בא לטרוף אותו. צעקת שמחה נפלטה מפיו של הארי, אך מיד אחריה באה זעקת כאב. ג׳יני הביטה בידו שבה הייתה נעוצה שן ענקית של הנחש. מהצבע הירקרק שעטתה ידו של הארי, ג׳יני הסיקה שהנחש ארסי. ג׳יני זינקה ממקומה, קפצה מעל גופתו של הנחש והגיע להארי שנאנק מכאבים.

״הארי!״ היא זעקה בבהלה. ״אני בסדר...״ הוא ענה בלחישה, אך ג׳יני ידעה שהוא משקר. היא הביטה בידו, שם הייתה תקועה שן הנחש. הארי ניסה ונאבק להוציא את השן מבשרו. כשהצליח, הוא זחל אל עבר היומן והרים את השן מעליו. ״לא!״ נשמע קולו של טום רידל מהדהד ברחבי החדר. הארי נעץ את השן ביומן ונשמעה צרחתו העזה של טום.

ג׳יני חייכה, אך בתוך-תוכה הייתה קצת עצובה. טום היה היחיד שהבין אותה. היא ניערה את המחשבה ‏הזאת ‏הזאת ‏מראשה, ופנתה לטפל בהארי שמלמל, ״אל… תבואי. לכי אל פוקס… למעלה...״ הוא נאנק. ג׳יני הביטה סביב, אך לא ראתה את הציפור המשונה, כשפתאום משב רוח פתאומי חלף ליד ראשה. היא הביטה למעלה וראתה את הציפור חגה מעליה במעגלים. פוקס ירד למטה, עד שג׳יני יכלה לתפוס ברגלו. היא נאחזה בטפריו של הציפור, הניחה את ידו של הארי על כתפה, ומשכה ברגל הציפור. לפתע פוקס זינק למעלה ועף במהירות עצומה. הם יצאו מחדר הסודות ונחתו באמצע שירותי הבנות הנטושים. שם עמד רון והביט בתסכול בגילדרוי לוקהרט ששכב על הרצפה ועל פניו מבט מבולבל. ״ג׳יני!״ הוא צעק בשמחה למראה אחותו. ג׳יני זינקה עליו בחיבוק גדול כמו שמעולם לא חיבקה אף אחד מאחיה. היא יכלה להרגיש את רון מחייך על כתפה ולוחץ את גופה אליו. היא הרגישה תחושה שמעולם לא הרגישה עם אף אחד מאחיה. היא הרגישה נאהבת, שאכפת להם ממנה. לפתע ג׳יני התנתקה מרון בפתאומיות. ״הארי.״ היא אמרה בשקט. הם הסתובבו אל הארי שלא נע בין שברי הסלעים.

״הארי!״ רון צעק, ״מה קרה לו?״

״שן של נחש ענקי ארסי נתקעה לי ביד.״ אמרה ג׳יני בדאגה והתקרבה להארי.

״מי זו?״ אמר לוקהרט.

ג׳יני ורון התעלמו.

״ג׳יני, תישארי פה עם הארי. אני רץ לקרוא לפרופסור מקגונגל..״

ג׳יני הנהנה, וכעבור דקות ספורות רון חזר עם מקגונגל.

היא הביטה בפניו שהפכו לאפורים לאט לאט ועגלגלים ומסתובבים ו…

ג׳יני התעוררה במרפאת בית הספר מיטה ליד הארי פוטר. הוא שכב במיטתו והביט בחלל האוויר. היא הסתובבה אליו. ״הארי?״ לחשה, ״תודה שהצלת אותי."

הוא חייך חיוך רחב ואוהב. ״בכיף.״ אמר, ״לפחות מישהו אחד מעריך אותי פה.״ ג׳יני צחקקה, אך כשהבינה שהארי לא התבדח, שאלה, ״למה? מה קרה?״

הוא משך בכתפיו, ״כולם חושבים שאני איזו מפלצת כי אני יכול לדבר עם נחשים. וגם הייתי בכל המקומות שהתאבנו ילדים. אני מלחיץ אנשים.״ הארי חייך חיוך עקמומי ועצוב מעט והביט במיטה של הרמיוני המאובנת בצד השני של המרפאה.

״אתה לא מלחיץ אותי.״ אמרה בעידוד. הארי חייך, ״תודה.״

השנה נגמרה בארוחה חגיגית שאליה הספיקו להגיע כל הילדים המאובנים שהופשרו.

ג׳יני חיבקה את הרמיוני חזק, וקולין קריווי זינק עליה בחיבוק אדיר. למרות שלא הכירה אותו טוב כל כך, היא השיבה לו חיבוק אוהב, אחרי הכל, הוא היה מאובן שלושה חודשים.

ג׳יני ישבה לאכול ליד פרד וג׳ורג׳, שמולה ישבו הארי, רון והרמיוני. היא הביטה בחבריה, ואז הסתובבה וראתה את לונה לאבגוד מחייכת אליה משולחן רייבנקלו.

היא הצטערה שהשנה נגמרת, קשה ומלחיצה ככל שהייתה, ולא יכלה לחכות לשנה הבאה בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.