כשפגשתי אותך

אני שוכבת במיטה. מחר חוזרים ללימודים. מחר חוזרים בחזרה לכיתה י׳. אני לא חושבת שאני מסוגלת לשאת את זה. המחשבות מתערבבות בראשי עד שהן נודדות, כרגיל, לפרדריק צ׳ייס. פרדריק הוא הבחור הכי הורס שראיתי בחיי. אני מאוהבת בו מאז כיתה ה׳, וכשעברתי לחטיבה, הוא ומשפחתו עברו לשוויץ, ובתחילת השנה הראשונה בתיכון הוא חזר, ורגשותיי אליו רק התעצמו. אני מבין היחידים שהוא מכיר בכיתה, ומאז ומתמיד היינו מיודדים, אז ניסיתי לעזור לו להתאקלם בבית הספר החדש, אחרי המעבר לארץ אחרת ובחזרה למיאמי, אבל כשבאתי לדבר איתו כל מה שיצא לי זה ״אממ... ב... דחדנג.״ ואז ברחתי. מחשבותי ממשיכות לנדוד עד שבשלב כלשהו המחשבות הופכות לחלומות. בבוקר אני מתארגנת צ׳יק צ׳ק, לא מתאפרת יותר מידי, לא כלום, נותנת נשיקה לאבי, פורעת את שיערו של נתניאל, אחי הקטן, ורצה לבית הספר. מרחוק אני שומעת את הצלצול. לא משנה כמה מוקדם אני אקום, אני אאחר. אני רצה, ושיערי השחור מתבדר ברוח החמימה של שאריות מחופשת האביב. ואני מגיעה לכיתה באיחור של כמה דקות, אבל כמה דקות קריטיות. כי אוונה, הילדה השנואה עלי בעולם שאיתי באותה כיתה מהגן, כבר תפסה את המקום ליד פרדריק, והיא נמרחת על כתפו ולוחשת מילים מתוקות ומחליאות לאוזנו. ואני מתעצבנת, ובקושי שומעת את המורה צועקת עליי, ״סאלי ג׳קסון, שבי כבר במקום!״

-

״גברת ג׳קסון, שבי כבר!״ המורה חוזרת על דבריה, אז אני יושבת. והיום עובר ומתקדם כמו צב, ובהפסקות אני מנסה לגשת לפרדריק, אבל אוונה איתו כל הזמן, צוחקת עם המבטא המוזר שלה, מבטא יווני אולי, וכשהיא מבטאת את השם שלה, האות ו׳ נשמעת כמו th. בסוף היום אני פשוט זורקת את התיק על הגב ויוצאת משער בית הספר בריצה, אין לי כוח לכלום. כשאני נכנסת לרחוב מגוריי, הטלפון רוטט בכיסי. אני פותחת אותו כמו שאני אוהבת, מקפיצה את החלק העליון על אצבעי עד שנסגר ואז פותחת לגמרי. על המסך הקטן מהבהבת הודעה מאבי: ״תאספי את נתניאל מבית הספר בבקשה.״ השנה אחי עלה לכיתה ב׳ והוא לפעמים חוזר לבד הביתה אבל לרוב לא. אני לוחצת על המקשים ומקלידה מילה אחת פשוטה: ״אוקיי.״ ושלח. ואז אני מוסיפה: ״אחר כך אני הולכת לים.״ ולא מחכה לתשובה. אחרי שאני זורקת את נתניאל בבית ומושיבה אותו מול הטלוויזיה עם קערת פופקורן, אני לובשת את החולצה שלי ואת מכנסוני הגלישה, לוקחת את הגלשן, ויוצאת. בלי כלום. בלי טלפון, בלי אף אחד, רק אני מרחפת על הגל. כשאני מגיעה לחוף האהוב עליי אני שואפת עמוק עמוק את אוויר הים הצלול. אני אוספת את שיערי בקוקו גבוה ושאריות הפוני שלי מתבדרות ברוח ונדבקות אל פני עם המלח שבאוויר. אני נכנסת למים ונשכבת על הגלשן. אני מתחילה לחתור עמוק והגלים מלטפים אותי. הים לא טוב לגלישה, הוא שטוח מדי. אז אני פשוט ממשיכה לחתור עד מעבר לגלים הנמוכים שנשברים כל שנייה, ונשכבת על הגלשן. זה כיף, הרוגע הזה, השלווה. אני שוכבת שם הרבה זמן, לא עושה כלום. עד שפתאום אני רואה גל די גדול מגיע בקצב מחשיד, גל שבכלל לא קשור לים הפלקט השקט שלי. הגל מכה בי ומעיף את הגלשן הרחק ממני. כשאני נאבקת להגיע בחזרה אל הגלשן שלי ולהתייצב, פרצופי מוטח בקרקעית. פתאום אני מוצאת את עצמי שוכבת על החול. מעלי רוכן בחור שאני לא מכירה. הוא מטושטש מאוד, והוא מדבר אלי, אבל אני לא שומעת. אחרי כמה דקות של מנוחה העולם מתבהר, ואני שומעת את הבחור אומר: ״היי, הכל בסדר איתך?״ אני מתיישבת ומשפשפת את עיניי. ״מה קרה?״ אני שואלת.

-

״כמעט טבעת,״ הוא עונה, ואני מבחינה שהוא נראה ממש טוב. ״אבל הבאתי אותך אל החוף בבטחה." הוא ממשיך, "לעומת זאת, הגלשן שלך...״ הוא מצביע על שברי הגלשן. דמעות עולות בעיני. הגלשן הזה הוא המתנה האחרונה שקיבלתי מאימי לפני שהיא נפטרה בלידתו של נתניאל. אני צופה בשברים נשטפים אל הים, והבחור רץ אחריהם ולוקח אותם לפח, ״שהים לא יזדהם.״ הוא אומר ברצינות מוחלטת. הוא מושיט לי יד ועוזר לי לקום, אנחנו עומדים זה מול זה וידינו תלויות בינינו. אני בוחנת אותו. הוא לובש מכנסי גלישה צבעוניים ועל חזהו החשוף והשזוף מבריקה צדפה לבנה התלויה על חוט שחור ופשוט הקשור סביב צווארו. עיניו ירוקות ירוקות בצבעו של הים וגומות קטנות נפתחות בלחיו כשהוא מסתכל עליי ומחייך. הוא בוחן אותי באותו הזמן, ואחרי כמה שניות של היסוס הוא לוחץ את ידי, ושריריו מתנפחים באופן שמעביר צמרמורת בגבי. ״נעים להכיר.״ הוא אומר. ״מה שלומך, סאלי?״ כל התחושות המוזרות והנעימות שהיו בי מתפוגגות מיד. ״איך אתה יודע את שמי?״ אני שואלת בתימהון ומרפה מידו בעצבנות. הוא מחייך. ״אני עוקב אחרייך כבר זמן מה, ואת מוצאת חן בעיני.״ אני נלחצת. מי הבחור הזה, מה הוא רוצה ממני? ״תקשיב,״ אני ממלמלת, ״תודה רבה לך על שהצלת אותי, אבל... ביי.״ אני מתחילה לרוץ לכיוון השכונה שלי, מנסה לא לחשוב על זה שבהיתי בקוביות החטובות שלו לפני דקה. השקיעה היפיפייה מאחורי. אני בטוחה שהבחור ירוק העיניים ימשיך לרדוף אחרי, אבל הוא נשאר קרוב לים, כאילו הוא כלוא שם, והאור הכתום גורם לשרירי זרועותיו להראות זוהרים ויפים אפילו יותר. אני מסיטה את מבטי ומפסיקה להסתכל עליו. מנסה להחדיר את פרדריק למחשבותיי, וחיוך קטן עולה על שפתיי, אבל במחשבותיי היפות, הקבועות, אני ופרדריק מתנשקים על הלוקרים. ואז פתאום הבחור ירוק העיניים מגיע, ולוקח אותי איתו. אני מגיעה הביתה ונכנסת למקלחת, מתעלמת מנזיפותיו של אבי בי על כך שחזרתי אחרי השקיעה. אני לא מספרת לו שום דבר מעלילות היום. במקלחת אני שוטפת את שיערי השחור שמגיע עד מתחת למותניים ומשפשפת את עיני החומות ואת פניי המנומשות מעט. כשאני יוצאת מהמקלחת ומטעטפת במגבת, אני נעמדת מול המראה, בוחנת את פניי ואת שערי. ״מתחיל להיות חם.״ אני חושבת, ומוציאה מספריים מהמגירה. אני גוזרת את שיערי בקו ישר קצת מעל הפופיק, ואז את חלק מהשיער אני מקצרת עוד, ואז עוד קצת, כך שיש לי שיער מדורג בערך בקו הכתפיים, טיפה למטה. ״פרדריק יאהב את זה.״ אני חושבת. ואז מחשבותיי נודדות לשאלה האם גם הבחור מהים יאהב את זה.

-

אני מסלקת אותו ממחשבותיי, מנסה שלא לחשוב על שריריו, ועל חיוכו הנוצץ ועל העיניים שלו. אוף עם העיניים האלה! ככל שאני נאבקת לא לחשוב עליו, ככה עיניו היפיפיות נכנסות לי עמוק יותר לראש. למחרת אני מגיעה מוקדם לבית הספר, לשם שינוי, ואני מתיישבת באחד הכיסאות הפנויים בכיתת אנגלית. אני מחפשת את התיק של פרדריק בכיתה אבל לא מוצאת. אני מוציאה את אחד מספרי 'נרניה' מתיקי וקוראת. כעבור כמה דקות הפעמון מצלצל ואני רואה מזווית עיני מישהו נעמד משמאל לשולחן שלי. "אפשר לשבת?" הוא שואל, ואני מזהה את הקול. אני מרימה את עיני ובוהה בפניו של פרדריק המחייך אליי. "ב...בשמח...אהה..." אני מגמגמת ומהנהנת בראשי עד שזה ממש כואב. פרדריק מתיישב לידי וכל המחשבות שאולי נשארו בראשי מהבחור ירוק העיניים מהים, מתפוגגות ברגע אחד. אני כותבת ביד ימין, ופרדריק ביד שמאל, כך שאם הוא היה מתיישב מימיני, ידינו היו נוגעות בזמן הכתיבה. "אממ... פרדריק...?" אני ממלמלת בשקט והוא מסתכל עליי, "אפשר להחליף איתך מקום? אני לא רואה כל כך מכאן." תמיד אפשר לתת את הגובה המיניאטורי שלי כתירוץ. הוא מחייך, "בטח." ומרים את ידו. "כן מר צ'ייס?" המורה לאנגלית שואל. פרדריק מוריד את ידו, "אני וסאלי יכולים להחליף מקום? היא לא רואה מהצד כאן..." עווית קטנה עוברת בגופי כשהוא מבטא את שמי ועיניי הכלבלב החומות שלו נוצצות בשובבות. "בטח, בטח." אומר המורה, "רק תעשו את זה בזריזות." פרדריק עובר לצד השני של השולחן ומתיישב בעוד אני מסתבכת עם החפצים ומפילה את התיק על הרצפה. "ג'קסון!" המורה צועק. "סליחה..." אני ממלמלת ומניחה את חפציי על השולחן בבלגן אחד גדול. ובסופו של דבר, הידיים שלי ושל פרדריק לא נוגעות אפילו פעם אחת. כשסוף כל סוף הפעמון הגואל מצלצל, אני מכניסה את כל המחברות והספרים לתיק ויוצאת למסדרון הלוקרים. כשאני טורקת את דלת הלוקר בעצבנות וכמעט מורידה לעצמי אצבע, אני מרגישה יד חמימה על כתפי. "סאלי?" פרדריק שואל, "רוצה להסתובב איתי בהפסקה?", הוא אדום כולו ומשפשף את עורפו במבוכה. במשך שניות ארוכות אני פשוט בוהה בו בלי לומר מילה, ואז אני מתעשתת ומנסה להישמע קולית, אבל מה שיוצא לי זה: "כן!!! כלומר.... כן, למה לא? כלומר, אתה נורא חמוד, כלומר, אני... כלומר...." אני דופקת בידי על המצח ופרדריק מצחקק. "אז כן?" הוא שואל, והוא הכי חמוד בעולם. "כן." אני אומרת, והפעם לגמרי בבטחה.

-

כבר שבוע שאני ופרדריק מסתובבים ביחד, ואני לגמרי מאושרת, אבל דבר אחד חסר לי- הים, גלישה. אני לא מרשה לעצמי ללכת אפילו לחוף כי זה מזכיר לי את הגלשן השבור. ו... וגם... וגם בגלל שאני לא רוצה לפגוש את הבחור ההוא. זה מפחיד אותי, ואני ופרדריק כבר חברים ממש טובים, ובקפיטריה הוא יושב קצת יותר קרוב משסתם ידידים אמורים לשבת אחד ליד השנייה. כל המחשבות הללו רצות לי בראש בזמן שרגלי רצות לבית הספר. אני נכנסת לכיתה בדיוק בצלצול ורואה את פרדריק מדבר עם אוונה שיושבת צמוד צמוד אליו. הוא לא נראה מאושר בכלל, והוא מנסה להתרחק ממנה, אבל היא דוחפת אותו על הקיר הצמוד לשולחן ומנסה לנשק את לחיו, אבל אני מגיעה בזמן ופרדריק קופץ וישר מושיב אותי לידו והודף את אוונה בחוזקה. "נתראה אחר כך. אוקיי, פרדרושי?" אמרה אוונה במבטאה החלקלק. פרדריק ממלמל "בחיים לא." ועושה תנועת הקאה. אני מתפוצצת מצחוק. "תודה שהצלת אותי." הוא מחייך אליי ולוקח את ידי. 'זהו זה! זהו זה!' מוחי מתפוצץ מהתרגשות, אבל אני רק משלבת את אצבעותיי בשלו ומחייכת אליו. אחרי כמה שניות מביכות אנחנו מרפים אחד מהשני וכל אחד נצמד לפינה שלו בשולחן. בסוף השיעור אנחנו יוצאים לספסלים בחוץ, יושבים ביחד אבל לא מדברים. שנינו מסמיקים ושנינו נבוכים מאוד, ואנחנו מעבירים את ההפסקה בישיבה די מרוחקת ובלעיסת סנדוויצ'ים קולנית. בסוף ההפסקה יש מגמות, אז כל אחד מאיתנו הולך למגמה שלו. פרדריק לקולנוע, אני לימאות.

-

בשיעור ימאות אני יושבת ליד אודרי, נערה חמודה שהייתה איתי בכיתה ח' ונפגשו דרכינו שוב במגמות בתיכון. בשיעור אנחנו לפעמים לומדים בכיתה, לפעמים הולכים לים. בית הספר שלי בנוי ממש על אחד החופים השקטים של מיאמי, כך שזה ממש כיף. בשיעור של היום אנחנו לומדים על ספינות ואניות של כל מיני גיבורים ומגלים. אנחנו לומדים על קולומבוס, ועל כל מיני אנשים אחרים. היחיד שאני זוכרת באמת זה הגיבור מהמיתולוגיה היוונית, פרסאוס. מאז ומתמיד הוא מצא חן בעיניי. חוץ מזה, תמיד היה לו מזל, ותמיד חיבבתי את הנועזות שלו. הצלצול מגיע, ובהפסקה אני מתחמקת מפרדריק. אני לא בטוחה אם הוא מחפש אותי אבל אני רוצה שיחפש, אבל לא רוצה שהוא ימצא אותי. הצלצול לסוף ההפסקה לא מגיע. עבר כל כך הרבה זמן מאז שהתחילה ההפסקה שכשהצלצול סוף סוף מגיע, אני היחידה בבית הספר ששמחה. כשאת לבד בהפסקה היא עוברת לאט והיא לא כיפית בכלל, בעיקר כשאת מחכה לשיעור שבו תשבי ליד הבחור שאת אוהבת. "היי, אני מצטער על הקטע המביך מקודם." פרדריק אומר לי כשאנחנו מתיישבים ליד השולחן. "זה בסדר." אני מחייכת אליו. שתיקה מביכה. "תגידי," הוא לוחש אליי בהיסוס כשהמורה נכנסת וכותבת כותרת על הלוח. הוא מרפה מידי ומסתכל לי בעיניים.

-

הוא מהסס ואז אומר: "את... אולי... את רוצה לצאת איתי?" הבטן שלי עושה 10 סלטות. "אני לא בטוח שאת מרגישה כמוני, אבל כל הזמן בשוויץ חשבתי עלייך, וחשבתי כמה חבל שלא יצרתי איתך קשר ביסודי. וכשגיליתי שאני איתך בכיתה הייתי מאושר. אז, תגידי, סאלי. את רוצה לצאת איתי לדייט?" באותו רגע אני מחייבת את החיוך הכי גדול שחייכתי בחיים, מחזירה את ידי אל תוך ידו ומתקרבת עם כיסאי אליו טיפה. "זה עונה לך על השאלה?" אני מחייכת עוד יותר, והוא לוחץ את ידי בחיבה. כל השיעור אנחנו מחזיקים ידיים, אחרי תקרית ההחלפה בכיתת אנגלית אני יושבת לשמאלו, כך שידי השמאלית וידו הימנית פנויות וקרובות מאוד אחת לשנייה גם בזמן שאנחנו כותבים סיכומים במחברת. כשאני מגיעה הביתה באותו יום אני מאושרת לחלוטין, בלי שמץ של עצב בראשי. אני נכנסת הביתה, אבי עוזר לנתניאל בשיעורים והם לא שמים לב שנכנסתי. אני מקפצצת בשמחה אל אחי הקטן ומנשקת את קודקודו. אני מחבקת את אבי ומדלגת לחדרי. "היא ממש שמחה." אני שומעת את נתניאל אומר במעומעם. לקראת ערב אני מקבלת הודעה מפרדריק. 'שישי. 19:00. מתחת לבית שלך. תתלבשי יפה.' זהו. מתומצת מאוד. 'אני אוהבת אותך'. אני מקישה שלוש מילים פשוטות אבל אומרות אינספור דברים. אצבעי מרפרפת על כפתור ה'שלח', אבל יורדת לכפתור ה'מחק' ומוחקת את ההודעה הזאת ובמקומה כותבת: 'אני מחכה :) '.

-

אז יום שישי הגיע, והוא הגיע מהר, אני לא כל כך לחוצה, די רגועה. הכל נחמד ויפה. על מי אני עובדת????? אני לא רגועה בכלל, ואני לא חושבת שזה נחמד. אני לחוצה כמו לא יודעת מה, ואני מתרגשת בטירוף!!!!! אני קצת מתחרפנת כשאני מורחת ליפגלוס ורדרד על שפתיי ומציירת קו כחלחל כהה מתחת לעיני. אני לובשת שמלה בלי שרוולים התלויה על גופי באמצעות רצועות ספגטי דקות המונחות על כתפיי. מתחת יש לי חזיית סטרפלס בצבע גוף והשמלה בצבע אפרסק כתמתם חיוור לגופי. במותניים יש לשמלה פס שחור המקיף את גופי ומצמיד את השמלה למותניי. זאת בעצם השמלה ליום ההולדת ה16 שלי הקרב ובא, אבל אני אלך לקנות אחרת, זאת מושלמת לדייט שלי עם פרדריק. הדייט שלי עם פרדריק! אומייגאדדד!!! כמה דקות לפני השעה שבע בערב אני הולכת לסלון. על מתלה התיקים תלוי אחד התיקים הישנים של אימא. תיק חום-אפרפר קטן עם מקום לטלפון, ארנק וכמה פריטי איפור. התיק כבר מוכן ליציאה, אני רק מכניסה אליו את הליפגלוס, מחבקת את אבי, ויורדת למטה. למרגלות הבניין שבו אני גרה יש ספסל קטן. פרדריק עוד לא הגיע. אני לא יודעת למה אני מצפה, אין לו רישיון, הוא חגג 16 לפני כמה חודשים והתחיל ללמוד נהיגה, אבל הוא לא יכול לאסוף אותי באוטו, אז מה הוא יעשה? פתאום, בסביבות השעה שבע ועשרה אני שומעת צעדים רמים. אני רואה את פרדריק מרחוק עומד על כרכרה גדולה הרתומה לשני סוסים יפיפיים. פי נפער. "פרדריק... לא היית צריך..." אני ממלמלת, "וואו... אתה.." אני מתקרבת אליו, והוא יורד מהכרכרה. "תודה." אני מחייכת אליו והוא לוקח את ידי. "גברתי," הוא מנשק את ידי ואני מצחקקת. כעבור כמה דקות אנחנו יושבים בכרכרה והסוסים מובילים אותנו ברחבי הפארק. אני ופרדריק מחזיקים ידיים ואני משעינה את ראשי על כתפו בעדינות וזהירות רבה. הוא מחייך ואני מתרוממת ומביטה בו, שוקלת האם לעשות את מה שאני רוצה לעשות, ואז אני מזדקפת טיפה, ומנשקת את לחיו. הוא קורן ומחייך חיוך ענקי. 'אני אוהב אותך', אני מדמיינת אותו אומר, ואני כמעט עונה. - אנחנו רוכבים עוד קצת ברחבי הפארק עד שלפתע הסוסים נעצרים בפתאומיות. פרדריק עוזב את ידי וקם לכיוון הסוסים. הוא מסתכל עליהם ותופס במושכות. "דיו!" הוא צועק, ולפתע הסוסים מתחילים לדהור כל כך מהר, כאילו קיבלו פקודה. הם רצים מהר מידי, ופרדריק נהדף על הכורסא ופולט אנחת כאב. "אתה בסדר?" אני צועקת בניסיון להתגבר על הלמות הפרסות והגלגלים. הוא לא עונה, ולפתע אני רואה שהכרכרה מתחילה להתנתק מרצועות הסוסים. "פרדריק..." אני ממלמלת, ואז הכרכרה מתנתקת, ואני מתרסקת על הרצפה, וכמות נכבדת של שברי עץ נופלים עלי. פרדריק נחת די בנינוחות והוא מחפש אותי. אני מנסה לצעוק אליו אבל אין לי קול, ולאט לאט אני מאבדת את ההכרה. "סאלי." אני שומעת קול. "סאלי!" 'ביפ. ביפ.' צפצופי מכונות מגיעים לאוזניי. אני מתרוממת במהירות וכאב חד מתפשט בזרועי. ידי מגובסת וכך גגם רגלי שתלויה על מתלה מעליי. ושוכבת על מיטת בית חולים. פרדריק רוכן מעליי. "את בסדר?" הוא שואל. "יותר טוב," אני עונה ומביטה בבגדי בית החולים שלגופי. "מי החליף לי בגדים?" אני שואלת, מבועתת. פרדריק צוחק. "אל תדאגי," הוא אומר, "איזו אחות לקחה אותך להחליף בגדים. את היית בהכרה, את פשוט לא זוכרת. מוזר. "נהרס לנו הדייט." אני מייבבת ורק עכשיו מבחינה שהוא מחזיק בידי הבריאה. "לא לי," הוא מגחך, "זכיתי להתבונן בך שוכבת כאן כמה שעות." אני מחייכת ומביטה בשעון התלוי על הקיר מולי. 1:56. בלילה. "אבא שלי כאן?" אני שואלת. "לא," פרדריק עונה, "הוא לא יכל להגיע..." אנחנו שותקים כמה דקות, מחזיקים ידיים. ואז אני מתרוממת בקושי ומסתכלת על פרדריק, מסתכלת על הבחור שאני אוהבת כבר 5 שנים והנה הוא כאן, מלטף לי את היד. 'אבל אני רוצה ויותר מזה.' אני חושבת לעצמי ומתקרבת לפרדריק. אני מתקרבת עוד ועוד עד שאנחנו ממש קרובים,גם הוא רוכן קצת עד שאנחנו ממש נושמים את אותו אוויר. שפתינו כבר ממש נוגעות ואני מאושרת, ואז פתאום אני שומעת 'בום' ענקי שמרעיד את כל בית החולים. - עוד בום אחד. אני מועדת על פרדריק. ״מה זה?״ אני מגמגמת. ככה לא דמיינתי את הדייט הראשון שלי עם אהבת חיי. פרדריק ממלמל מילים לא ברורות. ״א... אני לא יודע....״ אני שומעת אותו פולט מבין ההברות הלא ברורות. אני מחבקת אותו, מקווה שאני לא מתקדמת מהר מידי. אני מציצה בפניו כדי לקבל אישור לקרבה בינינו, הוא מחייך ואני מבינה שהכל כשורה, חוץ מהרעשים הענקיים סביבנו. אני מרגישה לגמרי מוגנת בין זרועותיו, ואני פשוט עוצמת את עיני ומחכה שכל זה יעבור. פתאום אני מוצאת את עצמי מחבקת את ברכי בתור הים, יושבת על שפת המים לבושה בשמלה קיצית קלילה. מגע המים מלטף את רגליי החלקות. פתאום אני קולטת שהגבסים נעלמו ואני בריאה לחלוטין. אני מנסה להתעלם מהעובדה שאני פתאום התאדיתי מבית החולים והגעתי לפה, אני מנסה להתמקד בבחור שיושב מולי. בחור ירוק העיניים שפגשתי בחוף לפני שבועיים. הוא נעלם ממחשבותיי ולא הפריע לי עד לרגע הזה. הוא כל כך נאה. הוא נראה בדיוק כמו הבחור שהייתי מתאהבת בו רק על פי מראה. אבל יש לי חבר. טוב, הוא לא חבר חבר אבל אני יוצאת איתו, בערך. אני ממקדת את עיני בבחור ההוא, ומסתכלת על השרשרת צדפה שלו. על הצדפה חרוט קלשון קטן. ״אהבת?״ הוא מחייך ומרים את הצדפה מחזהו. ״זה אצלי מאז שאני זוכר את עצמי.״ הוא קם ואז עוזר גם לי לקום, אני לא עונה, ורק בוהה בו בלי לעשות כלום. ״אני סיד.״ הוא מחייך. ״זה קיצור?״ אני שואלת לבסוף. ״כן.״ הוא עונה. ״של מה?״ ״לא אומר.״ הוא מחייך ומצמיד שפתיו באופן חמוד ביותר. אחר כך הוא מקיש באצבעותיו ואני מוצאת את עצמי במיטתי, נקייה ולבושה בפיג׳מה. מבולבלת מאוד ממה שקרה הרגע, ואיך סיד המוזר הזה שיגר אותי הביתה, אבל אני נרדמת עם מחשבה על דבר אחד- העיניים שלו. ומנסה למנוע מעצמי להתאהב בו. אך לשווא. - השעון מצלצל. אני צריכה לקום. אני מנסה לשכוח את החלום שהתעוררתי ממנו. איש עם שיער בהיר ועיניים כחולות כמו של פרדריק, אבל תווי פניו הם של סיד. אני קמה, מתארגנת ורצה לבית הספר. בכיתת מתמטיקה פרדריק מחכה לי ליד השולחן. הוא יושב ומחייך אליי, ספק שמח ספק מודאג. ״מה קרה שם?״, הוא שואל, ״אחרי הרעידה פשוט התעלפת ולא חזרת להכרה. אבא שלך הגיע ולקח איתך הביתה.״ ״מה?״ אני צווחת. ״אני הגעתי ל-״ אני משתתקת. אולי יהיה יותר חכם לא לספר לפרדריק על האהבה החדשה שלי. ״לא משנה.״ הוא לא שואל יותר מידי. ״העיקר שאת בסדר עכשיו.״ הוא רוכן אליי, ואני מרגישה את נשימתו על שפתיי ולחיי וכדי לשכנע את עצמי שאני עדיין מאוהבת בו, ולא בבחור הקסום והמהמם מהים, אני תופסת את פניו בידיי ומושכת אותו לנשיקה. הנשיקה הראשונה שלי. במשך שנים דמיינתי את הרגע הזה, אבל אף פעם לא חשבתי שהוא יהיה מלא רגשות אשם. - בסוף השיעור אני יוצאת מהכיתה במהירות. במשך השיעור אני ופרדריק לא נגענו זה בזה, לא דיברנו, לא התלחששנו, לא כלום. התנשקנו, ובלי להגיד כלום פשוט התנתקנו נבוכים. אני מנסה לחמוק אבל פרדריק תופס את ידי. ״למה את רצה?״ הוא שואל בחיוך מהמם וחתיכי. ״סתם.״ אני מחייכת ומתקרבת אליו. ״אפשר להזמין אותך לסרט היום אחרי בית הספר? בלי סוסים משוגעים, בלי בית חולים.... דייט רגיל ומשעמם.״ אני מצחקקת. ״כן.... נראה לי ש...״ מחשבותיי נודדות לסיד. ״רגע,״ אני מתחרטת קצת שאמרתי משהו, ״שכחתי, קבעתי עם חברה שלי היום בים. סורי.״ אני מחייכת וקצת בשוק מהקלות שבה השקרים נפלטו מפי, טיפה מזועזעת. ״טוב.״ פרדריק אומר בקלילות ונושק קלות על שפתיי. ואז אנחנו מתפצלים למגמות, ולא נפגשים יותר עד סוף יום הלימודים. בדרך לים אני חושבת על השקרים שהמצאתי כדי להתחמק מפרדריק, ומרגישה את הנשיקה עדיין צורבת קלות על שפתיי. איך לפני חודש השתוקקתי רק לדבר איתו, והיום אני מתחמקת מדייט איתו רק כדי ללכת לים. ולראות את סיד. ולבהות בגופו השזוף והחטוב. די סאלי, לא לחשוב על זה. אני הולכת לים אך ורק בגלל שאני אוהבת לגלוש ואני אוהבת את הים. אז למה התחמקתי מפרדריק? חוץ מזה, אין לי גלשן. כשאני מגיעה לים אני רואה הרבה אנשים, אבל היחיד שאני באמת רואה זה סיד, יושב-שוכב על שמיכת חוף ולידו שני גלשנים, אחד מהם נראה חדש להפליא. אני מתקרבת אליו כשבטני מפרפרת בהתרגשות. - בסוף השיעור אני יוצאת מהכיתה במהירות. במשך השיעור אני ופרדריק לא נגענו זה בזה, לא דיברנו, לא התלחששנו, לא כלום. התנשקנו, ובלי להגיד כלום פשוט התנתקנו נבוכים. אני מנסה לחמוק אבל פרדריק תופס את ידי. ״למה את רצה?״ הוא שואל בחיוך מהמם וחתיכי. ״סתם.״ אני מחייכת ומתקרבת אליו. ״אפשר להזמין אותך לסרט היום אחרי בית הספר? בלי סוסים משוגעים, בלי בית חולים.... דייט רגיל ומשעמם.״ אני מצחקקת. ״כן.... נראה לי ש...״ מחשבותיי נודדות לסיד. ״רגע,״ אני מתחרטת קצת שאמרתי משהו, ״שכחתי, קבעתי עם חברה שלי היום בים. סורי.״ אני מחייכת וקצת בשוק מהקלות שבה השקרים נפלטו מפי, טיפה מזועזעת. ״טוב.״ פרדריק אומר בקלילות ונושק קלות על שפתיי. ואז אנחנו מתפצלים למגמות, ולא נפגשים יותר עד סוף יום הלימודים. בדרך לים אני חושבת על השקרים שהמצאתי כדי להתחמק מפרדריק, ומרגישה את הנשיקה עדיין צורבת קלות על שפתיי. איך לפני חודש השתוקקתי רק לדבר איתו, והיום אני מתחמקת מדייט איתו רק כדי ללכת לים. ולראות את סיד. ולבהות בגופו השזוף והחטוב. די סאלי, לא לחשוב על זה. אני הולכת לים אך ורק בגלל שאני אוהבת לגלוש ואני אוהבת את הים. אז למה התחמקתי מפרדריק? חוץ מזה, אין לי גלשן. כשאני מגיעה לים אני רואה מעט אנשים, אבל היחיד שאני באמת רואה זה סיד, יושב-שוכב על שמיכת חוף ולידו שני גלשנים, אחד מהם נראה חדש להפליא. אני מתקרבת אליו כשבטני רועדת מהתרגשות. - ״היי.״ ״היי סיד.״ אני אומרת ומחייכת. ״רוצה להכנס?״ הוא שואל בלי הקדמות. ״כן.״ אני עונה ומחייכת שוב, ״אחד מהם בשבילי?״ אני מצביעה על הגלשנים. ״כן.״ סיד קם ומרים את הגלשן. הוא בצבע של הים עם נגיעות סגול וקצף לבן. דולפין כחלחל מצוייר בתחתית הגלשן. לאורך הגלשן מצוייר קלשון כסוף, הוא כמעט זורח. ״תודה.״ אני אומרת ולוקחת מידיו את הגלשן. הוא לא לוקח את הגלשן השני, ורץ אחרי. כשאנחנו במים, הוא נוגע בגלשן, והוא גדל, לגודל מספיק בשביל ששני אנשים יגלשו עליו יחד. אני קצת לחוצה, מהקרבה שלו, ואני נלחצת אפילו יותר כשהוא מתיישב מאחוריי. הוא מדיף ריח ים, ריח אצות. ״איך עשית את זה?״ אני שואלת. ״איך הגדלת את הגלשן?״ הוא לא עונה. רק מחייך, ועיניו נוצצות. - ״אז מי אתה בעצם?״ אני שואלת את סיד כשאנחנו יושבים וחותרים לעומק הים. ״אני מישהו מיוחד.״ הוא עונה ברצינות מוחלטת ולא מפרט. ״רוצה לנסות לתפוס גל?״ הוא שואל. ״ביחד?״ אני מופתעת. ״כן.״ הוא עונה בחיוך, ״יש לי שיטות.״ אנחנו מתמקמים לכיוון החוף ומחכים לגל. ״הנה.״ הוא אומר לאחר כמה דקות של שתיקה ומצביע על גל גדול מאחורינו. אני נשכבת על הבטן, והוא נשאר יושב, כשהגל פוגע בנו, אני חותרת ונעמדת, הוא כבר עומד, כמו מרחף על המים. אני גולשת טוב, אבל אני נופלת. סיד קופץ אחריי ותופס במותניי מתחת למים. אני קולטת שאני יכולה לראות בבירור מתחת למים, ואני מצליחה לנשום. סיד הזה די מלחיץ אותי. הוא צף מולי ומחייך. הוא נראה טוב עם השיער המבולגן והרטוב והשרירים שמבריקים באור הקלוש של המים. הוא מניח את ידו על ידי ומחייך עוד קצת. הוא מתקרב אליי מתחת למים ואני לא נושמת, ואז בועת האוויר המוזרה שלי חוזרת ואני שוב מסוגלת לנשום. אני מרגישה את ריח הים סביבנו, אבל הוא מריח כמו אצה רטובה, אבל הריח הזה עושה לי נעים בפנים, ובגב. עוברת בי צמרמורת ואני גם מתקרבת אליו עד צעד, מלאה רגשות אשם, אבל מנסה לסלק את פרדריק ממוחי. - אני מתקרבת אליו עוד קצת, אך אנחנו עדיין לא נוגעים זה בזה. לאחר כמה שניות אני הולכת אחורה במבוכה ומסיטה את מבטי ממנו. אני מסתכלת לצדדים ואז קופצת למעלה. אני מוציאה את ראשי מהמים ומנערת את ראשי. סיד יוצא כמה שניות אחריי. ״בואי נמשיך לגלוש.״ הוא אומר במבוכה, נוגע בגלשן ומפצל אותו לשני גלשנים בגודל רגיל. אני קצת מאוכזבת שלא נגלוש עוד יחד. אנחנו על הגלשנים ומתחילים לגלוש. אני מסתכלת על סיד שגולש מעולה, הרבה יותר טוב על הגלשן שלו לבד מאשר ביחד איתי. אנחנו מגיעים לשפת המים בלי ליפול ויורדים מהגלשנים. סיד לוקח את הגלשן שלו ואני את שלי, ואנחנו חותרים יותר לעומק. כשאנחנו יושבים על הגלשנים במרחק לא קטן מהחוף, והים שטוח לגמרי, אני מסתכלת על סיד. הוא נראה יפיפה יותר ויותר. "תגיד," אני מסבה את תשומת לבו, "היה לי יותר כיף עם הגלשן האחד הגדול." הוא מחייך אליי ויורד מהגלשן, גם אני עושה כך. בנגיעה קלה הוא ממזג את הגלשנים לאותו גלשן זוגי. הוא תופס במותניי ונראה כאילו הוא עומד, למרות שהים עמוק מאוד באותה נקודה, אני לא מטרידה את עצמי במחשבות על כוחותיו המוזרים ונותנת לידיו לרפרף על מותניי. הוא מרים אותי ומניח אותי על הגלשן הגדול. לאחר כמה שניות הוא קופץ גם הוא ומתיישב על הגלשן, נשען על ידיו, אני עושה צעד מסוכן ונכבת על חזהו החשוף, אני יכולה להרגיש את נשימותיו המתרגשות. "אתה גולש הרבה?" אני שואלת אותו. "אממ… כן, בערך", הוא עונה בשקט, "בואי נגיד שאני מאוד אוהב את הים, זה עושה לי טוב. לפעמים הוא גועש ומטביע אנשים, או שקט ונראה כמו מראה ענקית. אני אוהב כמה כוח יש לדבר פשוט כזה. הוא גם קצת מזכיר לי את האישיות שלי..." הוא מגחך. לא מבינה למה. אחרי כמה דקות של מבוכה ושתיקה אני מביטה בשמש השוקעת, "נהיה כבר מאוחר…אני צריכה לחזור הביתה..." אני אומרת לסיד. פתאום עולה בי דחף חזק לדעת מה השם המלא שלו. "טוב, נחזור לחוף." הוא אומר ופתאום אני רואה גל גדול מגיע משום מקום. סיד מסתכל עליי, "כשיש גל גדול, אני אוהב להשתמש בו כדי להגיע עד לחוף". סיד עולה על הגלשן ונשכב עליו. אני מתיישבת מאחוריו ומחבקת את מותניו ונשענת על גבו, מוצפת רגשות ולגמרי מבולבלת. אנחנו מגיעים לחוף לאחר כמה שניות. אנחנו יוצאים מהמים ונעמדים זה מול זוץ "טוב... ביי..." אני מנופפת לשלום, "סיד." "פוסידון". הוא אומר בשקט. "מה?" "השם שלי. השם שלי זה פוסידון". - פוסידון? מוזר. אנחנו נפרדים בשקט וכל אחד פונה לכיוונו. אני לכיוון העיר, הוא ממשיך על החוף. אני מגיעה הביתה, לא טורחת להגיד שלום לנתניאל, או לתרץ את היעדרותי לאבא. הטלפון שלי רוטט על שולחן חדרי ועל הצג מופיעות 7 שיחות שלא נענו מפרדריק. אני מתיישבת על המיטה. 'אני לא יכולה לעשות את זה.' אני חושבת, 'אני לא יכולה להמשיך ככה.' בסופו של דבר אני מגיעה להחלטה- מחר בבית הספר אני אדבר עם פרדריק. אני צריכה להפרד ממנו. למחרת אני מגיעה לבית הספר עייפה. "היי יפה." אומר פרדריק ואני מחייכת חצי חיוך נבוך. "אני צריכה לדבר איתך." אני אומרת לו בשקט ומתיישבת ליידו. במהלך השיעור הוא מנסה לתפוס לי את היד, אבל אני מתחמקת והוא עושה פרצוף. כשמגיעה ההפסקה הוא לוקח סנדוויץ' מתיקו ופונה אליי. "מה?" "אממ…" אני ממלמלת וחושבת איך לנסח את מה שאני פשוט לא מאמינה שאני עושה. "אני לא חושבת שזה עובד…. אני…" פרדריק משפיל את פניו. "את מאוהבת." הוא לוחש, "במישהו אחר." אני משתנקת. "רואים עלייך. הגמגום, ההסמקות, הפרצוף מלא רגשות האשם. אני אעשה לך את זה קל." הוא קם בכעס, לוקח את תיקו ועובר לשבת ליד אוונה, ואני מרגישה צביטה ענקית בלב. אחר הצהריים אני הולכת לים בהחלטה שהיום אני מבררת את כל עסק הכוחות המיוחדים שמשגעים אותי, מבררת את משמעות שמו ואולי נותנת לו איזו נשיקה על הדרך. אני אוספת את שערי לקוקו מבולגן ורצה לעבר הים. - ״סאלי!״ אני שומעת את קולו היפה קורא אליי. אני מחייכת חיוך גדול ורצה אליו. בזמן הריצה אני מהססת ואז קופצת לידיו ומחבקת אותו. חלקו העליון לא חשוף הפעם, הוא לובש גופייה לבנה עם פס מתאר כחול המבליטה את שריריו. פוסידון מחבק אותי בחיבה וטופח על כתפיי במבוכה. ״אממ… אוקיי.״ הוא ממלמל בשקט ומתנתק ממני. ״רציתי לשאול אותך משהו.״ אני אומרת. ״מה פשר הכוחות המלחיצים שלך? איך אתה עושה את זה? וגם מה הקטע של השם שלך? ההורים שלך מעריצי המיתולוגיה היוונית או משהו?״ ״אמממ….״ הוא ממלמל. ״את הוזה.״ הוא משפריץ עליי קצת מים בעזרת רגלי ופתאום עוברת בי תחושה אמיתית שאני הוזה. כעבור כמה שניות אני מתעשתת ומנערת את ראשי. ״די עם זה!״ אני צועקת. פוסידון מחייך חיוך קטן. ״אני אוהב אותך, סאלי.״ הוא אומר וכל רגשות הטינה שהיו לי כלפיו מתפוגגים כלא היו. אני מחייכת ומתקרבת אליו. הוא כמעט נוגע בפי ואז הוא עוצר. ״לא.״ הוא תופס בידי, ״הבטחתי לעצמי שהנשיקה הראשונה שלנו תהיה מתחת למים.״ הוא מושך אותי אל תוך המים, אני מאושרת. כשאנחנו מגיעים לנקודה שאני כבר בקושי עומדת הוא נושם עמוק, ומושך אותי אל המצולות. אני לא מופתעת כשאני מצליחה לנשום, ונשבעת לברר עם פוסידון מה הסיפור של כוחותיו ושמו. מיד אחרי שהוא ינשק אותי. אני צוללת עמוק יותר ומתקרבת אליו. - ״מגניב לנשום מתחת למים, לא?״ הוא שואל באגביות. ״כן.״ אני עונה, ״איך אתה עושה את זה?״ ״את תביני בהמשך.״ הוא אומר בערמומיות קלה ומושך אותי אליו. אני קרובה אליו, מאוד קרובה. אצבעותי מרפרפות על הקוביות שלו ואני מאוד משתדלת שלא לעלות למעלה ולגעת בשאר חזהו החשוף. פוסידון מחייך אליי, מתחת למים הוא אפילו יפה יותר. ״השם שלך. הוא לא סתם כמו השם של אל הים, נכון?״ אני שואלת, כבר מבינה מה קורה. הוא מהנהן קלות, תנועה כמעט בלתי נראית, אבל אני מרגישה אותה על ראשי הצמוד אליו. "לא ידעתי שאל הים כזה חתיך.״ אני חושבת לעצמי, והוא מצחקק, כאילו קורא את מחשבותיי. אחר כך הוא חופן את סנטרי בכף ידו ומביט אל תוך עיני. לעומת עיניו המשתנות והמדהימות עיניי נראות חסרות צבע. הוא מביט אל תוך עיניי במשך יום, או דקה שמרגישה כמו יום. ואחר כך הוא מטה את ראשו בשאלה, ואני מחייכת באישור, מחבקת את צווארו בשתי ידי, ומושכת אותו צמוד אליי. פיו בטעם של ים. מלוח אבל מתוק. הוא מדיף ריח חזק של אצות ודגים אבל משום מה הריח דווקא מושך אותי, מעביר בי צמרמורת. הנשיקה שלנו לא מוטרפת, לא חושנית ומסעירה, אבל היא מרגשת. אנחנו נוגעים זה בזה בקושי, אבל זה מספיק, והוא מנשק אותי בעדינות, אבל זה מושלם. ואני לא מאמינה שאני מתנשקת עם פוסידון, ה-פוסידון. אבל אפילו יותר מזה, אני לא מאמינה שאני מרגישה טפיחה מוכרת על כתפי, וקול מוכר קורא בשמי, אני שומעת אותו עמום מבעד למים, אבל בכל מצב אני אזהה את הקול של הנער שאהבתי כל כך הרבה שנים. אני מתנתקת מפוסידון ומסתובבת אליו, מביטה בעיניו הכחולות-כחולות מלאות בדמעות של עצב וקנאה. - ״מה אתה עושה פה?״ אני שואלת. ״באתי לחפש אותך,״ פרדריק עונה, ״רציתי לספר לך משהו.״ פתאום אני מבחינה באוונה שבאה מאחוריו. ״לא מעוניינת,״ אני אומרת ומיד צוללת בחזרה אל פוסידון. ״מי זאת איתו?״ פוסידון שואל. ״קוראים לה אוונה.״ אני עונה ופוסידון מהנהן בהבנה. ״אתה מכיר אותה?״ אני שואלת והוא מהנהן בשנית. ״מה הסיפור שלה?״ אני מתקרבת אליו. ״היא בת אתנה.״ הוא פותח, ״האויבת הכי גדולה שלי. האחיינית השוויצרית והמתנשאת שלי.״ ״אתנה לא אמורה להיות חכמה?״ אני שואלת. ״אז זהו-״ הוא ממשיך, ״אוונה היא החצויה היחידה, חצוי זה ילד של אל או אלה ביחד עם בן או בת תמותה, אם לא ידעת. אז אוונה היא החצויה היחידה שהתגוררה עם הצד האלוהי שלה. אתנה לא אהבה אותה בכלל, אז היא זרקה אותה בשערי האולימפוס, ואפרודיטה אימצה אותה וחינכה אותה ככה, לפלרטט ככה.״ ״אוקיי.״ אני עונה בשקט. באמת שלא אכפת לי מאוונה, אני רק מתקרבת אל פוסידון ומנשקת אותו, הפעם קצת יותר סוער. אחר כך אנחנו יוצאים מהמים, והוא מספר לי את הכל. למה הוא עקב אחריי, שהוא רוצה ילד, למרות שאסור לו, שאחיו זאוס כבר הוליד ילדה חצויים ששמה תאליה לפני כמה חודשים, ושאחיו האדס הוליד זוג אחים חצויים לבית די אנג׳לו שנתקעו בזמן, ועוד איזו ילדה בשם הייזל. הוא מדבר על איסורים ועל מותרות, אבל לא באמת מקשיבה. הוא בסך הכל רוצה שאני אעשה לו ילד, אבל אני בת 16. ״אני אשמח.״ אני אומרת לו, ״אבל אני עדיין ילדה...״ ״אין בעייה.״ הוא מחייך והולך אל המים, אני כבר חושבת שהוא עוזב אותי, אבל הוא חוזר עם יד רטובה, ומעביר אותה על בטני. ״בגיל 23 תכנסי להריון ממני. אוקיי?״ ״אוקיי.״ אני עונה בשקט. והוא מתחיל ללכת. ״לאן אתה הולך?״ ״כנראה שלא תראי אותי עד שהילד יגלה את כוחותיו, כשיגיע לגיל 12, עשי מאמצים רבים להסתיר את ריחו החזק, עד שמחנה החצויים ייקח אותו.״ הוא זורק אליי פיסת בת כתומה עם הכיתוב CHB. ״ביי סאלי.״ ״ביי.״ אני אומרת בשקט, בוכה אל תוך פיסת הבד. - אחרית דבר, 25 שנה לאחר מכן: ״אימא! אנבת׳ באה לבקר היום, בבקשה אל תעשי פדיחות.״ פרסי צועק. ״אוקיי.״ אני צועקת בחזרה ומגחכת לעצמי. פרסי מזכיר לי את אביו בכל כך הרבה מובנים. כעבור כמה דקות הפעמון מצלצל. פרסי פותח את הדלת ואני באה אחריו, אך שומרת מרחק מבני בן ה13. ״היי.״ אנבת׳ אומרת ומחבקת את פרסי. אני מחייכת למראה המבט על פניה של הנערה הצעירה כשהיא מסתכלת על פרסי. הם לא זוג, ופרסי יהרוג אותי אם אגיד את זה בקול, אבל הם פשוט נודעו להיות ביחד. אני רואה איך הם מסתכלים זה על זו. חמודים. פרסי חזר לפני חודש מהקיץ הראשון במחנה החצויים, והוא כמעט מת מיליון פעם, ואני כמעט מתתי מבפנים כל פעם כזו. מאז שחזר אנבת׳ באה הרבה פעמים לבקר, אבל היום אני אפגוש את אביה, שמעולם לא פגשתי. אני חושבת על הרומן המרגש והמעניין שלי עם פוסידון, אביו של פרסי. אני לא יכולה שלא לתהות מיהו האיש ההוא, שמשך את אלת החוכמה האצילית. ״איפה אבא?״ אני שואלת את אנבת׳. ״תכף יבוא. הוא מחפש חנייה.״ היא עונה. פרסי תוקע בי מבט מלא משמעות וגורר את אנבת׳ לחדרו. כעבור לא הרבה זמן, הפעמון מצלצל שוב. אני הולכת לדלת, מפזרת את שיערי ופותחת את הדלת. ״שלום.״ אני מתחילה להגיד מבלי בכלל להסתכל על אביה של אנבת׳ צ׳ייס. ״ברוכים הבאים לביתינו ה-״ ואז אני פוגשת באותן עיניים כחולות-כחולות, ולראשונה זה שנים, אין לי מה לומר.